<h1>ספר התרומות שער ז' חלק ב'</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ודע שלא יבא שבועת התורה של מודה מקצת לעולם בטענת תביעת שטר, וכגון שתבעו מנה בשטר ומנה על פה, ולא מבעיא אם הודה על פה וכפר בשטר שאין כאן שבועה, שהרי משלם מה שהודה ועל שטר שכפר ישבע בעל השטר ויטול, אלא אפילו הודה לו מה שבשטר וכפר על על פה, אין זה נשבע שבועת התורה, דשטרות כפירת שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהן, כדגרסינן בפרק קמא דבבא מציעה [ד' ע"ב] תנו רבנן שטר שכתוב בו סלעין דנרין. פירוש סלעין או דנרין ואין בו סך המנין, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. וכתב הרב אלפסי ז"ל דהילכתא כותיה, דקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, וכי פליג ר' שמעון בן אלעזר עליה, דוקא היכא דאמר ליה שלש, משום דלגבי שלש כמאן דליכא שטרא דמי, דהא אין משמעותו אלא שנים, אבל היכא דאמר שנים אפילו ר' שמעון מודה דפטור, דלאו הודאה היא מאי דאודי ודמי הא להילך. ועוד דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות, ואין נשבעין עליהן. גם הרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו, שמעינן מהכא דהיכא דאמר ליה לחבריה מנה לי בידך חמשין מיניהו בהדין שטרא וחמשין על פה ואמר ליה אידך דבשטרא אית לך גבאי אבל דעל פה לית לך גבאי, דמשלם ליה חמשין ונשבע היסת ומפטר, שאין זה נקרא מודה מקצת, דהוה ליה שטר כפירת שעבוד קרקעות ותנן טענו כלים וקרקעות, בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים, הודה במקצת קרקעות פטור. פירוש, אם טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו פטור משבועת התורה, דהא אין נשבעין על הקרקעות, אך ישבע היסת, כי אין ליפטר מהסת אף על תביעת קרקע. ובזה מצינו שנשאל הראב"ד ז"ל אם נתחייב שבועה דאוריתא על הקרקעות שבחוצה לארץ, מפני שהגאונים שעברו היו מטילין שבועה על הקרקע שבחוצה לארץ מפני שעומד לימכר. והשיב להם שאין נשבעין על הקרקעות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא היסת שנשבעין עליהן. ומי שכתב דכמטלטלי דאמי סמך על מאי דגרסינן בערכין [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפום בדיתא וכו' ומתרצינן התם לא קשיא כאן במקרקעי כאן במטלטלי, והא מעשה דהוא בפום בדיתא במקרקעי נמי הוה. ומשנינן מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל הוו. זאת היתה ראיתם. ולא היא, דלא דמי ענין חרמין להא מילתא, דשדה דחרמין שאני שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, דיליף לה משדה אחוזה, מה התם אין דינו אלא בארץ אף שדה חרמין אין דינו אלא בארץ, הילכך כמטלטלי דארץ ישראל דאמי להא מילתא, אבל לענין שבועה ואונאה מקרקעי נינהו, דהא ליתנהו מטלטלי, ולא חזינא לרבוותא דווקאני דשוו פלוגתא ביניהו לא לענין שבועה ולא לענין אונאה. מיהו היסת משביעין עליהו, ע"כ. אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתן עם הקרקעות, מתוך שנשבע על מקצת הכלים שכפר, נשבע אף על הקרקעות, שהכל טענה אחת היא. וכדגרסינן התם [ב"מ ד' ע"ב, שבועות מ' ע"ב] הא קמ"ל הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות, ומקשינן מאי קמ"ל זוקקין, תנינא זוקקין את הנכסים שאין להם אחריות עם הנכסים שיש להן אחריות לישבע, ומשנינן הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. וממה שכתבנו למעלה בשם הרב אלפסי ז"ל יש מוכיח שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה בתשרי והודה לו באחד מהן, דמקרי מודה מקצת ואע"ג דלא הלוהו בפעם אחת, שהרי הרב ז"ל לא פטרו אלא משום דהוי שטר שיעבוד קרקע, אבל משום דלא הוי ההלואה בחד זימנא לא פטר ליה.
